קפואה.
רק לא לזוז. רק לא להוציא קול. רק לא לנשום.
רק לא להראות שאני כאן, לא להפריע........שששש......
כמו לא קיימת בגוף הזה.
( והכמו בין רגע הופך לאמת )
אני מתה
בכלל לא מרגישה את הגוף הזה.
הוא שם
הוא לא חבר שלי. אני לא אוהבת אותו.
ואני........ בשם אחר.
כל כך רחוקים.
קפואה.
פאניקה משתוללת במח. מנותקת מהגוף.
כל כולי מגוייסת. לא להרגיש...
את עצמי. את עצם היותי.
לא להרגיש את הגוף.
( ולא- אותי...)
הוא לא נבהל, הוא לא נסגר, הוא לא כבד, הוא לא קפוא, הוא לא חושק, הוא לא רוצה, הוא לא צורח, הוא לא סגור ומסוגר,
הוא לא אני- הוא מחוצה לי. הוא לא.....
חור שחור.
ואני צוללת. אל האין.
פה מתקיימת במרחב האינסופי הסמיך הזה. כל כך הרבה מקום להסתחרר בו. להסתתר בו.
........אני לא בסדר...
אני צריכה להרגיש את הגוף. ככה אבטיח את האהבה הזאת.
רגע...............חיוך קטן גם יעשה את העבודה.
אני פשוט לא מסוגלת להזיז את הגוף.
או להרגיש אותו.
לא מסוגלת.
אין לי גישה...הוא לא שלי להרגיש אותו.
והחיוך....הגומה.... תמיד נתנו לי חיים ואהבה.
גם עם אמא.
הכל בסדר. כל מה שאתה עושה.
לא, לא כואב....לא כבד...
אני לא יכולה להרגיש כאב.
אני לא יכולה להרגיש עונג.
אני לא שם.
זה רחוק ממש......
שם
הכל בסדר. אני חזקה. אני יכולה.
רק אל תלך. תמשיך לאהוב אותי.
אל תלך
אל תלך
אל תלך
עם כל מילה שכותבת מתרחקת ממך.
דווקא בהתקרבות שלי למה שהיה בינינו,
דווקא בזה מתרחקת ממך.
עם כל מילה.
עם כל צליל והברה שיוצאות מהפה שלי.
אני כאן.
אני כאן אני כאן
זאת.
אני.
אחרת מכולם.
כל כך רציתי להיות כמו.........
ניסיתי....
אבל....
זאת. אני.
קיימת.
